עיתונאים בישראל פועלים תדיר על קו התפר שבין הזכות לשם טוב ופרטיות לבין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. החוק מנסה לאזן בין אינטרסים מתנגשים אלה באמצעות מתן הגנות משפטיות לאנשי תקשורת, אך בפועל רבים מהם מהססים למלא תפקידם מחשש להליכים משפטיים ארוכים ויקרים. בנושא מורכב זה נדון בסקירה שלפניכם, שתתמקד בסוגיות של עלילות ואתיקה עיתונאית: איזון בין חופש הביטוי לאחריות.
על הצורך בהגנה משפטית לעיתונאים בישראל
עיתונאים מתוקף תפקידם, ממלאים תפקיד מכריע בחשיפת שחיתויות, ביקורת על בעלי עניין ומתן במה לקולות מגוונים בחברה. אולם פעמים רבות פרסומיהם עלולים להתנגש עם הזכות לפרטיות ולשם טוב של נשוא הפרסום.
החוק מכיר בכך שללא הגנה מסוימת, עיתונאים עלולים להירתע מלמלא את תפקידם החיוני מחשש לתביעות יקרות וממושכות. לכן קיימות בחוק הגנות ספציפיות לאנשי תקשורת, כגון הגנת תום הלב והגנת אמיתות הפרסום, בנושאים שקיים אינטרס ציבורי מובהק בפרסומם.
איזון בין חופש הביטוי לאחריות עיתונאית – סוגיה משפטית מורכבת
עיתונאים ואנשי תקשורת מתקשים לעיתים קרובות לנווט בצומת הדרכים שבין שמירת הזכות לפרטיות ולשם טוב של אושיות ציבוריות לבין חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת ותפקידם ככלבי השמירה של הדמוקרטיה, מצד שני.
מצד אחד, פרסומים שליליים עלולים לפגוע במוניטין, בקריירה ובפרנסה של האנשים שבמוקד הפרסום. מנגד, עיתונות חופשית וביקורתית הכרחית לחברה דמוקרטית בריאה ומתפקדת.
החוק בישראל מנסה לאזן בין זכויות אלו, באמצעות מתן הגנות חוקיות לעיתונאים מצד אחד, אך גם קביעת סנקציות על פרסום לשון הרע בקרב עיתונאים והעללת עלילות כוזבות, מצד שני.
אולם המציאות מראה שעיתונאים רבים מהססים לפרסם תחקירים נוקבים מחשש להתדיינויות משפטיות ארוכות ויקרות.
כיצד שואף חוק איסור לשון הרע לאזן בין חופש הביטוי לאחריות עיתונאית?
על פי חוק איסור לשון הרע, כל פרסום בעל אופי שלילי על אדם שיכול להגיע לצד שלישי, יכול להיחשב כלשון הרע אסורה. החוק אינו מבחין בין אמצעי הפרסום – בין אם מדובר ביצירה אמנותית, כתבה עיתונאית או שיחה בעל פה.
מטרת החוק היא לאזן בין הזכות לפרטיות ולשם טוב מחד, לבין חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת וחופש העיתונות מאידך. אולם לעיתים האיזון בין זכויות אלה מוטה יתר על המידה לטובת הזכות לשם טוב וכבוד לפרט, תוך פגיעה בעבודת העיתונאים.
כאן באה לידי ביטוי אחריותם של בתי המשפט, שבידיהם נתון שיקול דעת להכרעה בכל מקרה לגופו, על פי הקשרו ונסיבותיו הספציפיות.
מה אומר סעיף 11 לחוק לשון הרע לגבי אתיקה בקרב עורכים?
עיתונאים אינם פועלים בחלל ריק אלא עובדים לצד גורמים נוספים המחויבים באחריות עריכתית ומקצועית על פרסומיהם. בתוך כך, סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, מטיל אחריות לא רק על העיתונאים החתומים על תכנים שנויים במחלוקת, אלא גם על הדרגים המפקחים והמאשרים את הפרסום – החל מעורכים, דרך בעלי תפקידים בכירים באמצעי התקשורת ועד לבעלי השליטה בהם.
מטרת החקיקה היא לעודד את הגורמים השונים בשרשרת יצירת התוכן העיתונאי, לנקוט משנה זהירות ואחריות, ולוודא כי הפרסום עומד בסטנדרטים מקצועיים ואתיים נאותים. זאת על מנת למנוע ככל האפשר פגיעה במושאי הפרסום והפרת חוקי לשון הרע.
עם זאת, מנגנוני הפיקוח והענישה עלולים גם ליצור אפקט מצנן ולהרתיע יתר על המידה עיתונאים מלמלא את תפקידם כגורם ביקורתי וחושפי שחיתויות. לכן יש למצוא איזון עדין בין שיקולים אלו.
ההגנות שמעניק חוק איסור לשון הרע לעיתונאים
מהאמור לעיל אנו למדים כי עיתונאים בישראל, פועלים לעיתים באזור אפור מבחינה משפטית. מחד, הם ממלאים תפקיד חיוני כשומרי הסף של הדמוקרטיה. מאידך, פרסומיהם עלולים לפגוע בפרטיות ובשם הטוב של הזולת, המהוות זכויות יסוד חשובות של אזרחי המדינה.
על כן, החוק מעניק מספר הגנות ייעודיות לאנשי תקשורת:
- הגנת "פרסום מותר" על פרסומים בעלי עניין ציבורי לגיטימי
- הגנת "אמיתות הפרסום" על מידע אמין שפורסם בתום לב
- הגנת "תום לב" על ביקורת עניינית כלפי אישי ציבור
הגנות אלה נועדו לאפשר עיתונות חופשית תוך איזון עם הזכות לפרטיות. אולם בפועל עיתונאים אינם יכולים להסתמך באופן עיוור על הגנות החוק, כאילו הן מקנות להם חסינות מלאה מפני הליכים משפטיים. אדרבה, הם נושאים באחריות אתית ומקצועית כבדת משקל לבחון לעומק את השלכות פרסומיהם ולהימנע ככל האפשר מפגיעה בזולת.
על הסייגים להגנות בחוק לשון הרע
גם אם מדובר בביקורת לכאורה לגיטימית על איש ציבור, או מידע חדשותי בנושא שיש אינטרס ציבורי בסיקורו, על העיתונאי להפעיל שיקול דעת זהיר ולבחון האם ישנה פגיעה שרירותית או בלתי מידתית בפרטיות או בשם הטוב של הנוגעים בדבר.
יתרה מכך, על העיתונאי להביא בחשבון שאם ייתבע לדין בגין פרסום לשון הרע, גם במקרה שיזכה לבסוף בהליך משפטי, עצם המעורבות בו עלולה להטיל עליו עלויות כבדות ולפגוע קשות בעבודתו ופרנסתו. לפיכך עליו לנקוט משנה זהירות ורגישות בכל פרסום, גם אם הוא נהנה לכאורה, מהגנות החוק.
כיצד מבחן "העיתונאי האחראי" משמש את בתי המשפט להכרעה בתביעות לשון הרע נגד עיתונאים
בתביעות המוגשות בטענת לשון הרע בפרסום עיתונאי, בית המשפט בוחן כל מקרה לגופו על פי "מבחן העיתונאי האחראי". אומדן זה מתייחס לסוגיות כגון: האם העיתונאי פעל בזהירות, אחריות ורגישות מקצועית נאותה בטרם פרסם את התוכן השנוי במחלוקת, וכן, האם שקל כראוי את מכלול השיקולים העומדים על הפרק ואת האיזון הראוי בין זכויות הנפגעים לבין אינטרס הציבור.
מבחן זה הוא הקובע האם העיתונאי זכאי ליהנות מההגנות החוקיות, והוא מחייב אותו להפעיל שיקול דעת מקצועי זהיר ואחראי בכל שלבי עבודתו.
קבלת ייעוץ משפטי מסור עם משרד עורכי דין מתמחה בלשון הרע שמעון האן לחצו כאן
לסיכום
עיתונאים בישראל פועלים בסביבה משפטית מורכבת, הדורשת איזון עדין בין הזכות לפרטיות ולשם טוב מצד אחד, לבין החובה המוטלת על העיתונות לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה ולחשוף עוולות בפני הציבור.
אמנם קיימות בחוק מספר הגנות המסייעות לעיתונאים לעמוד במשימה זו, אולם המציאות מורכבת יותר ולעיתים הדברים מגיעים לכלל התדיינות משפטית המחייבת תכנון אסטרטגי מדוקדק ושיקול דעת זהיר.
עו"ד שמעון האן, המתמחה בדיני לשון הרע, ישמח לייעץ לכם בהתמודדות עם סוגיות אלו ולפעול להגנה על זכויותיכם במידת הצורך. למידע נוסף – פנו למשרדנו כעת.
